מקדש השמים מתעורר

בוקר מקפיא עצמות ברחובות בייג'ינג, שרק מתעוררת מהלילה החשוך והקר לעוד יום צפוף, פקוק ותזזיתי. אני משוטט בשדרות הרחבות מדי, מנסה להתחמם בהליכה מהירה. מקווה למצוא בסביבה דוכן נייד למכירת מזון חם כלשהוא, בטטה חמה, כיסוני בצק, ביצים קשות או משהו.

רגלי מוליכות אותי אל אחד המקומות הנעימים בעיר- פארק מקדש השמים (Tiantan gongyuan), שבשעה מוקדמת כזאת כבר מתחיל להתעורר ולהתמתח לקראת היום החדש.

רק אחרי מספר ביקורים במקום, הבנתי מהי הנקודה שאני כל כך אוהב במקום. לא, זו לא הארכיטקטורה המרשימה שעושה לי את זה, זה לא היופי והצבעים של היכל התפילה על היבולים וגם לא המחשבה על הקיסר שהיה פוסע כאן ומבצע את הטקסים והתפילות לפני חמש מאות שנים.

היכל התפילה ליבולים טובים (Qinian dian) צילום: דוד אפיק

מה שמחבר אותי למקום זה דווקא ההווה, ובעיקר אני מתכוון להתרחשות שרוחשת כאן מדי בוקר, כאשר מאות מתושבי העיר, רובם פנסיונרים בני הגיל השלישי, מגיעים לפארק כדי לפתוח את היום בצורה הכי נינוחה ובריאה שאפשר, איש איש בדרכו ואישה אישה בדרכה.  קבוצות גדולות של מתרגלי טאי צ'י בצורות שונות, עם חרבות, מניפות, או סתם בידיים חשופות. פה ושם בין העצים אפשר לראות בחור צעיר שלומד את התנועות מאדם מבוגר, בשיעור פרטי וסבלני.  חבורות אחרות מעבירות את הבוקר בקלילות בריקודים סלוניים בסגנון אירופאי, לצלילי טייפ ישן וחורק שנתלה על אחד העצים.

צילום: דוד אפיק

צילום: דוד אפיק

אדם אחר מתרגל צ'י גונג. עומד בין העצים, נושם נשימות עמוקות שמלוות בצעקות ואנחות, ומדי פעם חובט בעץ.

אני בגן ילדים לבני 60 פלוס. לאורך המסדרון חבורות של גברים מבוגרים, מרוכזים במשחקי קלפים וסביבם קהל קטן וסקרן. חבורת נשים עומדת ושרה במקהלה, שלוש נשים מנגנות בחליל עשוי דלעת (Hu Lu Si), ובפינה אחרת יושבת שלישייה קבועה, הבחורה שרה ושני הגברים מנגנים, על כינור שני מיתרים וחליל צד.

צילום: דוד אפיק

המחשבות שמלוות אותי כשאני כאן, הן על החיים שעברו אותם אנשים, שחוו מן הסתם בצורה זו או אחרת את מהפכת התרבות של מאו ואנשיו, וגם את תקופת השפל הכלכלי של סוף שנות ה-50, וחלקם אף חיו במציאות של לפני הקמת הרפובליקה של סין, שחוגגת 60 בעוד שנה. האם צורת הבילוי שלהם בשעות הפנאי כיום היא פיצוי על חוסר שהיה להם במשך שנים והיום מתאפשר להם סוף סוף? או שאולי דווקא צורת ההתבוננות הזו על החיים, שטבועה בנפש ובמסורת שלהם, היא זו שמאפשרת לאנשים לשרוד ולעבור את כל התקופות הקשות, ולשמור על חיוך על הפנים וחיוניות בגוף.

ישנה אמרה סינית האומרת שהמסמר הבולט ביותר על הקרש, הוא זה שיידפק ראשון על ידי הפטיש. נראה לי שהאנשים כאן, ואולי בסין בכלל, בהחלט מאמצים את האמרה הזאת ומשתדלים לחיות את חייהם בצורה כזאת שלא תדרוש מהם מעורבות גדולה מדי בנעשה ברמה הכללית, לטוב ולרע. אחרי שנים שבהן נאלצו כולם לקחת חלק או לפחות למראית להפגין את הזדהותם והשתתפותם במאמץ המהפכני הכללי, להראות תמיד שהם עוד בורג במכונה הלאומית הסינית, מעדיפים היום רוב האנשים להתכנס בתוך הבועה שלהם ושל משפחתם, ובעיקר להשתתף במאמץ לרווחתם ונוחיותם. כך, כשכבר לא מוטלת עליהם משימת הצלת האומה, יכולים בני הגיל השלישי בסין ליהנות מעיסוקים ילדותיים לכאורה, לעיניים מערביות, מבלי שירגישו צורך להיראות רציניים, לעסוק בענייני "מבוגרים" או להתנהג בכובד ראש.

מהצד השני, חוסר המעורבות של האזרחים מאפשר לממשלה ולמפלגה לפעול בנושאים רבים שנויים במחלוקת ובעייתיים מבחינה אנושית, סביבתית ומצפונית, כמעט ללא התנגדות. כך יכולה המדינה להיות לעיתים דורסנית וקשה, כשלא רק המנגנון הקומוניסטי הנוקשה מונע אפשרות של התנגדות אמיתית, אלא גם חוסר המוטיבציה של האזרחים להתערב בעניינים שלא ממש נוגעים להם, עד שהמצב כבר עובר את קצה גבול הסבל שלהם. אז יודעים הסינים למרוד, ויעידו על כך המרידות הרבות במדינה במהלך ההיסטוריה.

צילום: דוד אפיק

האטרקציות בפארק לא נגמרות. שניים מעיפים עפיפונים, אחד מתרגל כתיבה תמה בעזרת מכחול ודלי מים, ועוד קבוצה רוקדת עם דגלים צבעוניים בידיים. אדם הולך אחורה תוך כדי טפיחות על ראשו, אחר צועד ומסובב שני אגוזי מלך בכף היד. חמישה אנשים יושבים על הספסלים ומשווים את ציפורי השיר שלהם, בכלובים שתלויים על העץ.

אני לא בטוח שזו צורת החיים הנכונה, אבל לפעמים אני חושב שלא יזיק גם לנו בקצה המערבי של היבשת, שהוא עדיין רחוק מלהיות "מערב" אמיתי, לקחת את עצמנו פחות ברצינות והרגשת חשיבות עצמית, ולתת לעצמנו זמן איכות שיוקדש, כמו שם בבייג'ינג, להתעסקות בהנאות קטנות ומשחררות, שעושות טוב ללב, לגוף, ואפילו לעור הפנים...   

© David Afik 2014

972-503-888-567+
davidafik888@gmail.com 
  • Facebook Clean
  • YouTube Clean