היילה סלאסי בירושלים
המאמר הוא תמצות עבודה אקדמית שכתבתי, המקורות מופיעים בסוף. חלק גדול מהחומר לקוח מספרו המומלץ של פרופ' חגי ארליך: אתיופיה והמזרח התיכון.

קיסר אתיופיה היילה סלאסי היה אחד המנהיגים המיוחדים והמפורסמים מבין מנהיגי העולם במאה העשרים. דמותו הכריזמטית והמדינה שהנהיג היו נוף חריג בעולם הקולוניאלי של תחילת עד אמצע המאה העשרים, ועד היום רואים בו רבים ברחבי בעולם אישיות נערצת ומעוררת השראה, עד כדי סגידה. במשך עשרות שנות שלטונו באתיופיה, בא לידי ביטוי בפועל הקשר המיוחד והעתיק שבין אתיופיה לישראל ולירושלים בפרט. אחד האירועים הבולטים שמבטאים את הקשר הזה, התרחש באחת השעות הקשות ביותר שידעה אתיופיה מעודה: נפילת המדינה בידי צבאות הכיבוש של איטליה הפשיסטית, בחודש מאי 1936. במהלך כניסת חיילי הצבא האיטלקי לעיר הבירה אדיס אבבה, נמלט הקיסר האתיופי עם בני משפחתו מאתיופיה לירושלים, שם שהה מספר שבועות. לאחר מכן המשיך לאירופה כאשר אשתו וילדיו נותרו בירושלים עד לכיבוש מחדש של אתיופיה במאי 1941 על ידי צבא בריטי אתיופי משולב, וחזרתו כמנצח בראש חייליו לאדיס  אבבה. הבחירה בירושלים כתחנה הראשונה בשנות הגלות של הקיסר אינה סתמית. היו לה סיבות טכניות פרקטיות, אך גם סיבות היסטוריות סמליות ודתיות. בסקירה המובאת כאן נעמוד על שורשי הקשר העתיק שבין אתיופיה לירושלים, וכיצד הוא בא לידי ביטוי במהלך השנים. נתאר את עלייתו לשלטון של ראס תפארי מקונן, שלימים ייקרא הקיסר היילה סלאסי, וציוני דרך חשובים בתקופת שלטונו. נעסוק בהרחבה במלחמה האתיופית- איטלקית והשלכותיה, עם הצדדים המעורבים בה, עד לכיבוש אתיופיה ובריחת הקיסר. התפתחות זו שארעה בקרן אפריקה, הרחק מאירופה וממזרח אסיה, הייתה אחד הצעדים המקדימים למלחמת העולם השנייה שפרצה שנה לאחר מכן במזרח אסיה ושנתיים מאוחר יותר בזירה האירופית. הגעת הקיסר לירושלים, ושהותו בעיר עד חזרתו לאתיופיה המשוחררת, היא פרק מעניין וחשוב בסיפור הקשר בין שני העמים.

הקיסר היילה סלאסי. צילום: rastafari.tv

הקשר האתיופי עם ירושלים והנוכחות האתיופית בירושלים

אתיופיה הייתה אחת הממלכות הראשונות בעולם שקיבלו עליהן את הדת הנוצרית החדשה. כבר במאה הרביעית התנצר מלך אקסום, הממלכה האתיופית הקדומה, והפך את הנצרות לדת הרשמית, לצד דתות מקומיות נוספות. במאה החמישית קיבלה הנצרות האתיופית חיזוק עם פרישת המונופיזיטים בועידת כלקדון (451 לספירה הנוצרית) והגעה של אנשי דת קופטים לאתיופיה. הגעתם סייעה להפצת ומיסוד הדת, וכן ביססה את הקשר של הכנסייה האתיופית עם הכנסייה הקופטית במצרים. במאה ה-13 שלט באתיופיה המלך לליבלה. על פי המסורת המריא באחד הלילות המלך לירושלים, שם נגלה אליו לא פחות מאשר המשיח ישוע הנוצרי. הוא ציוה על המלך לבנות את ירושלים החדשה באתיופיה, וכך עשה המלך לליבלה, על מנת לחזק את הלגיטימציה הדתית לשלטונו. הכנסיות החצובות של לליבלה קרויות על שם כנסיות ואתרים נוצריים קדושים מירושלים וסביבותיה- כנסיית הגואל, מרים מציון, הר הזיתים ואחרים.

לליבלה. צילום: דוד אפיק 

השושלת הסולומונית שמלכה באתיופיה מהמאה ה-14 ביססה את הלגיטימציה שלה על קשר עתיק הרבה יותר לירושלים: על פי המסורת נפגש המלך שלמה עם מלכת שבא בירושלים בירתו, ומהמפגש הזה נולד בנם מנליק, שחזר עם אמו לארצם, היא אקסום. מנליק הביא מירושלים את ארון הברית המקורי, וכך העביר את ציון מירושלים לציון החדשה, היא אתיופיה. מלכי השושלת הסולומונית ייחסו את עצמם למנליק בן שלמה, וראו בכך מקור לעוצמתם וגם אחריות כלפי ירושלים והמקומות הקדושים. גם קיסרי ממלכת גונדר (שכבר איננה שושלתית) המשיכו לטפח את הקשר עם עיר הקודש, מגמה שהתחזקה במאה ה-19 כפי שיפורט להלן. עולי רגל ונזירים אתיופים היו בירשלים כבר במאה הרביעית, ונוכחותם התחזקה בתקופה האיובית והממלוכית, מסוף המאה ה-12 ואילך. בשנת 1530 עברו ממבנה כנסיית הקבר למנזר דיר א-סולטן שעל גג הכנסייה, בשכנות לנזירים הקופטים. נוכחותם נחלשה ונפגעה בתקופה העות'מנית, ואף נלקחו מהם המפתחות למנזר דיר א-סולטן.

מאמצע המאה ה-19 החלו מדינות רבות לגלות עניין רב בעיר הקודש, מגמה שבאה לידי ביטוי במרוץ של רכישת קרקעות, בניית כנסיות, אכסניות, מוסדות חינוך, קונסוליות וכל מוסד שמאפשר דריסת רגל בירושלים. הנוכחות הזרה בירושלים הייתה רובה ככולה של מדינות אירופה וארה"ב, אך לזרם הזה הצטרפה גם מדינה אפריקאית אחת- אתיופיה. בשנת 1884 קנה הקיסר יוהנס הרביעי אדמות בעיר החדשה, עליהן נבנו כנסיית קידנה מהרת ומנזר דברה גנת הניצבים ופעילים עד היום ברחוב אתיופיה. בניית הכנסייה הושלמה רק בימי הקיסר מנליק השני, בשנת 1893. יוהנס הרביעי קנה גם את המבנה המשמש עד היום כבניין הפטריארכיה האתיופית, ברחוב המנזר האתיופי בעיר העתיקה. בתקופת מנליק (מלך 1889-1913) המשיכה תנופת הרכישות וההתבססות האתיופית בירושלים. מי שעסק בכך בעיקר היה בכיר השרים של מנליק, ראס מקונן, אביו של הקיסר לעתיד תפרי מקונן- הלא הוא היילה סלאסי. גם הקיסרית טאיטו קידמה בנייה בעיר, ורכשה קרקעות עליהן נבנו בניינים שונים, ביניהם בית רשות השידור שברחוב הלני המלכה. בשנת 1913 מת הקיסר מנליק ובתו זאודיתו הוכתרה לקיסרית ב-1916. ליורש העצר מונה המנהיג הצעיר ראס תפרי מקונן, שמבחינות רבות התחיל כבר אז לשלוט בפועל במדינה. גם הקיסרית זאודיתו, שהייתה נוצרייה אדוקה, המשיכה במפעלי הבנייה. בשנת 1924 קנתה את השטח שעליו נבנה הבניין המפואר והמרשים של הקונסוליה האתיופית, שנחנך ב-1928. בניין הקונסוליה נמצא ברחוב הנביאים מספר 40, ואפשר לזהותו על פי החזית הצבעונית, העשויה אריחי חרסינה ופסיפס. בחזית מצויר סמל בית המלוכה האתיופי, אריה מוכתר בכתר זהב ונושא את דגל אתיופיה. סביב האריה הכתובת "ניצח האריה משבט יהודה", המבטאת את המסורת האתיופית להיות מלכיהם צאצאי שלמה ודוד מלכי יהודה. מתחת לכותרת משקוף משולש נוסף עליו מופיע כתר זהב עם צלב בראשו. במבנה עצמו 90 חדרים, שנועדו לשמש כחדרי מגורים, משרדים, חדרי שרות ואירוח. המבנה שימש כקונסוליית אתיופיה בירושלים בין השנים 1948-1973, וכיום מושכרים החדרים לצרכי מגורים. גם יורש העצר ראס תפרי ואשתו מנן רכשו מבנים בירושלים בשנות העשרים של המאה הקודמת, ותפרי מקונן אף ביקר בעיר לראשונה בשנת 1924. ביקורו הבא של ראס תפרי בירושלים יהיה כקיסר גולה, במאי 1936, ולסיפור הזה נגיע בהמשך.

"ניצח האריה משבט יהודה". הקונסוליה האתיופית ברח' הנביאים. צילום: דוד אפיק 

הקשר בין אתיופיה לישראל הפך לרשמי עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות עם הקמתה של ישראל ב-1948. היחסים היו אמנם רק בדרג קונסולרי ולא של שגרירויות, אך בפועל היו פעילים בתחומים רבים. תחת לחץ כבד מצד מדינות ערביות ומוסלמיות המשיכה אתיופיה תחת היילה סלאסי לשמור על יחסיה עם ישראל. בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים שלחה ישראל לאתיופיה יועצים ומומחים בתחומי חקלאות, רפואה, הנדסה, צבא וחינוך. אתיופיה הייתה עבור ישראל בת ברית נוצרית יחידה בסביבה המוסלמית העוינת של המזרח התיכון וצפון אפריקה. היא נחשבה אבן פינה בברית הפריפריה שהגה בן גוריון, כלומר חיזוק קשרים עם מדינות חשובות באזור שאינן עוינות את ישראל, כמו איראן וטורקיה. באמצעות הברית עם היילה סלאסי ניסתה ישראל לבצר לעצמה אחיזה צבאית בים סוף שתאפשר את הבטחת השיט בו, וכן קירבה ומפתח למדינות אפריקאיות נוספות שישראל רצתה לפתח עימן קשרים. בדצמבר 1960 סייעו קצינים ישראלים ששרתו כיועצים בצבא אתיופיה לעצור קשר הפיכה נגד הקיסר, ששהה בביקור בברזיל באותה עת. הידיעות על המזימה הועברו לאנשיו והוא חזר לאתיופיה ודיכא את המרידה. גם במדינות שמסביב ראו את הברית האתיופית ישראלית כקשר יוצא דופן.  באוגוסט 1964 הצהיר מפקד הארגון לשחרור אריתראה (אז חלק מאתיופיה) בפסגה הערבית בקהיר: "אנו האריתראים לוחמים ביהודים של אפריקה המגולמים בדמותו של היילה סלאסי וממשלתו, צאצא שלמה המלך, אריה יהודה, כפי שהפלסטינים נלחמים ביהודים של פלסטין". הלחץ על אתיופיה הלך והתגבר בתחילת שנות השבעים, כאשר כוחו הפוליטי וגם בריאותו של הקיסר הלכו ונחלשו. במאי 1973 תקף שליט לוב מועמר קדאפי את הקיסר בוועידת הארגון לאחדות אפריקה, וכינה את אתיופיה "סוכנת של האימפריאליזם והציונות".  במהלך מלחמת יום הכיפורים נכנע הקיסר היילה סלאסי ללחץ הכבד שהפעילו עליו מדינות ערב בראשות מצרים, והוא הודיע על ניתוק היחסים בין אתיופיה לישראל. חודשים ספורים לאחר יציאת השגריר והיועצים הישראלים מאתיופיה, החל שלטונו להתמוטט תחת הפיכת הקצינים בהנהגת מנגיסתו היילה מרים, ובספטמבר 1974 נאסר גם הקיסר על ידי המהפכנים. שנה לאחר מכן נרצח הקיסר המודח בביתו על ידי מנגיסתו ואנשיו.

שלטון הדיכוי של מנגיסתו היה מזוהה עם המדינות הקומוניסטיות, אך מאמצע שנות ה-80, כשאלה נחלשו, ניסה למצוא מקורות סיוע נוספים, ובין השאר על ידי חיזוק הקשר עם ישראל. ישראל התחילה בתקופה זו להיות מעוניינת בהעלאת אנשי "ביתא ישראל", יהודי אתיופיה, וממשלת אתיופיה אפשרה זאת במידה מסוימת וקיבלה סיוע צבאי מוגבל. בשנת 1991 הופל שלטונו של מנגיסתו על ידי מספר חזיתות פנימיות, בראשן החזית הלאומית התיגרינית. במהלך הקרבות ונפילת שלטון מנגיסתו הוציאה ישראל לפועל את מבצע החרום להעלאת יהודי אתיופיה, "מבצע שלמה".

 

עלייתו לשלטון והשנים הראשונות של הקיסר היילה סלאסי

עידן היילה סלאסי באתיופיה נמשך כ-60 שנים, ועם סיומו בשנת 1974 תם העידן הקיסרי בתולדות ארץ זו. הקיסר המשמעותי הקודם, מנליק השני, מת בשנת 1913. לאחר 3 שנים של קרבות ירושה ומאבקי כוח פנימיים בצמרת ההנהגה האתיופית, הוכתרה ביתו זאודיתו באופן רשמי לקיסרית. תפרי מקונן, בנו של השר הבכיר בממשלת מנליק, ראס מקונן (מת ב-1906), הוכרז כיורש העצר, וקיבל את התואר ראס. ראס תפרי מקונן החל לבנות את כוחו בהדרגה ובחוכמה, וכן התחיל לערוך רפורמות במדינה. הוא פעל לבניית שכבת משכילים על ידי הקמת מערכת חינוך רחבה, אוניברסיטאות ובתי ספר, הכנסת חינוך אירופאי ושליחת צעירים ללימודים באירופה ובמצרים. תפרי עודד הוצאת עיתונים וייסד את העיתון הראשון באמהרית. בשנת 1923 הצליח בזכות קשריו הטובים בעולם ותדמיתו החיובית כמודרניסט להכניס את אתיופיה כחברה בחבר הלאומים, מדינת שחורים יחידה בגוף הבינלאומי. הראס תפרי יצא ב-1924 בראש משלחת מלכותית לביקור באירופה ובמזרח התיכון, ביקור שבמהלכו הגיע גם לירושלים לכמה ימים, ונפגש עם הנזירים האתיופים שם. לאחר מות הקיסרית זאודיתו ב-1930, הוכתר הראס תפרי מקונן לקיסר אתיופיה, ונטל לעצמו את התואר היילה סלאסי הראשון, מלך המלכים ואדון האדונים, גור אריה יהודה. היילה סלאסי (כוח השילוש) נחשב לצאצא ה-225 בשושלת מנליק בן שלמה, והכתרתו הפכה לסמל של גאווה ועצמאות שחורה, בתקופה שבה מדינות אפריקה עוד לא השתחררו מהכיבוש הקולוניאלי, ומעמד השחורים באמריקה עדיין נחשב לנחות. תנועת הרסטפריאנס שהחלה להתגבש באותן שנים בג'מייקה ובארה"ב ראתה בדמות הקיסר את המשיח השחור, ועובדת ייחוסו לשבט יהודה חזקה את אמונתם בו.

 

הקיסר הוכתר בטקס דתי מפואר שנכחו בו נציגים רבים מאירופה, וראשי כנסיות מאתיופיה וממצרים. הוא הכניס חוקה חדשה למדינה,החל לערוך רפורמות מסוימות בניהול המדינה, להשקיע בתשתיות ומיכון, טיפח את הנצרות, וכאמור השקיע בחינוך ובחיזוק קשרי החוץ. אך עדיין אתיופיה נותרה מדינה מיושנת מבחינות רבות, פוליטיות, חברתיות כלכליות וכן מבחינה צבאית. אתיופיה העדיפה להמשיך להסתגר ולשמור על הסדרים הישנים, וסירבה להכניס שינויים קיצוניים או להתיר דריסת רגל רחבה מדי למדינות זרות. כך סירבה אתיופיה לאפשר לבריטניה הקמת סכרים על מקורות הנילוס. לבריטניה כבר הייתה דריסת רגל במצרים, סודאן, אוגנדה וחלק מסומליה. הבריטים הציעו לאתיופיה סיוע בפיתוח כלכלי, חשמל, תחבורה נמל ושטחים בסומליה. אך  אתיופיה העדיפה לוותר על אלו ולא להסתכן בהשתלטות בריטית על משאביה וארצה. במצב ביניים זה של מחד קשרים בינלאומיים, שאיפה למודרניזציה ולפיתוח ומאידך חששנות מהמערב, הסתגרות ושמירה על דפוסים מסורתיים, עמדה אתיופיה באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר במקביל מתחילה התחזקותה של איטליה באזור ושאיפותיה האימפריאליסטיות.

 

המלחמה האתיופית איטלקית

במהלך שנות העשרים של המאה ה-20 הצליח הרודן הפשיסטי בניטו מוסוליני לבסס את שליטתו המוחלטת באיטליה, יחד עם השתלטות מפלגתו על כל מוסדות השלטון והחוק, הצבא, החינוך והתעמולה. בתחילת שנות ה-30 פנה לביסוס והרחבת הקולוניאליזם האיטלקי באפריקה, כחלק מהחזון האימפריאליסטי לחידוש האימפריה הרומית ושליטה במזרח הים התיכון. הקולוניות לוב בצפון אפריקה וסומליה ואריתראה בקרן אפריקה היו כבר בידיים איטלקיות. השתלטות על אתיופיה הייתה צעד הכרחי בדרך להגשמת השאיפה האיטלקית. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שאיטליה נכנסת לעימות ישיר עם האתיופים. הניסיונות הקודמים, שנכשלו, דווקא דרבנו את מוסוליני להצליח הפעם ולמחוק את החרפה הלאומית שנחלו האיטלקים בעבר: בינואר 1887, במהלך הקרבות על אריתראה עם צבא הקיסר יוהנס הרביעי, השמיד המצביא ראס אלולה את הגדוד האיטלקי בדוגאלי, והרג 500 מהם. איטליה זועזעה מהטבח וההשפלה ושלחה כוח צבאי גדול לתגבור הכוחות. לאחר שלוש שנים של לחימה ללא הכרעה השלימו האיטלקים את כיבוש אריתראה, שלמעשה נמסרה להם על ידי אחד השליטים המקומיים, אך לא הצליחו להתקדם ממנה לכיבוש אתיופיה. בתקופת שלטון הקיסר מנליק השני התרחש הקרב המשמעותי ביותר בין הצבא הקולוניאלי האיטלקי לבין הצבא האתיופי.  לאחר שהשתלטו על אריתראה, החלו האיטלקים בניסיונות להתקדם מערבה לתוך שטח אתיופיה. איטליה הכריזה על אתיופיה כמדינת חסות שלה, וניסו לשכנע את הקיסר שכל אפריקאי זקוק לנותן חסות מערבי, וזאת תוך כדי פלישות צבאיות לשטח אתיופיה. העימות הצבאי  התגבר ב- 1895 והגיע לשיאו בחודש מרץ 1896, ליד העיר אדואה. בקרב היסטורי מרשים זה, נחלו האיטלקים תבוסה מוחצת. אלפי הרוגים, אלפי שבויים ששוחררו רק לאחר התערבות האפיפיור, ונסיגה של צבא איטליה בחזרה לאריתראה. כל מעצמות אירופה הכירו בעצמאותה של אתיופיה ובריבונותה בגבולותיה הנוכחיים. אתיופיה יצאה מהעימות חזקה וגאה לאחר שלא נכנעה לאימפריאליזם האירופי.  כעת, פחות מארבעים שנים לאחר התבוסה, תקדים קרב אדואה היה עדיין טרי יחסית בזיכרון הלאומי האיטלקי. עכשיו, כשהמדינה בתנופת התפשטות והתעצמות, ראה מוסוליני לפניו את שעת הכושר ליציאה לכיבוש אתיופיה. בדצמבר 1934 הורה מוסוליני לביים תקרית צבאית בגבול אתיופיה-סומליה, במהלכה נהרגו חיילים איטלקים. בחודשים הבאים התדרדר המצב לכדי איומים בפלישה, הכנות לעימות צבאי וברקע ניסיונות דיפלומטים לעצירת המשבר. מוסוליני גייס לצידו את העולם המוסלמי והערבי, בעזרת תעמולה אנטי אתיופית, שהזכירה לעמים המוסלמים באתיופיה ובסביבתה את פשעיה האנטי מוסלמים כביכול של אתיופיה בעבר. הוא הצליח לכרות ברית סיוע לוגיסטי עם סעודיה, בידיעה והתעלמות מצד הבריטים. משבר אתיופיה והכישלון של המערכת הבינלאומית למנוע את התדרדרותו היה מהאירועים המבשרים של מלחמת העולם השנייה. אתיופיה הייתה חברה בחבר הלאומים, והאירועים שאיימו לפגוע בה יחד עם השלכותיהם היו קרובים מספיק וידועים מספיק למעצמות המערב, שהעדיפו לא לנקוט בצעדים משמעותיים כלפי איטליה הפשיסטית. יתרה מזאת, בריטניה הודיעה בעקיפין למוסוליני שלא תפעל נגדו במקרה של פלישה לאתיופיה, ובהמשך אף לא מנעה תנועה של אספקה איטלקית  לים סוף דרך תעלת סואץ. גם צרפת ומדינות אחרות עמדו מנגד והעדיפו כנראה לרצות את איטליה בנתח מהעוגה האפריקנית בתקווה שאולי סלחנות זו תקרב את מוסוליני אליהן והוא יוותר על החבירה לגרמניה הנאצית, תקווה שהתבדתה בהמשך. בינואר 1935 צרפת חתמה על הסכם עם מוסוליני, שלמעשה אפשרה לו יד חופשית באתיופיה. גם לבריטניה, שהייתה מעצמה חשובה במרחב של המזרח התיכון וים סוף, היה נוח יותר לשתף פעולה עם האיטלקים בחלוקת השליטה על האזור, לעומת עם האתיופים שהעדיפו להסתגר ולא לאפשר נוכחות בריטית משמעותית בשטחם.

הצבא האיטלקי מנה כמאתיים וחמישים אלף לוחמים מצוידים בנשק חדיש, בשבע מאות קני תותח, מאה וחמישים טנקים קלים ומאה וחמישים מטוסי קרב. צבא אתיופיה מנה כשלוש מאות אלף חיילים, מאתיים קני תותח ומאה תותחים נגד טנקים או מטוסים. הנשק ותורת הלחימה של צבא אתיופיה היו מיושנים יחסית, והאתיופים לא יכלו להצטייד בכלי נשק חדישים יותר בשל סירוב מדינות המערב למכור להם נשק. באוקטובר 1935 האיטלקים יצאו להתקפה משני כיוונים, מסומליה בדרום מזרח ומאריתראה בצפון מזרח. אדואה נפלה בידי הצבא האיטלקי, כמעט 40 שנים לאחר התבוסה למנליק השני. עריקתו של אחד הקצינים האתיופים הבכירים לשורות האיטלקים בתמורה לשליטה שהובטחה לו באזור תיגריניה החלישה גם היא את צבא הקיסר. האתיופים הצליחו לייצב קו לחימה יציב באזור ההררי שבחזית הצפונית, אך כעבור כמה חודשי לחימה עיקשת נכנעו להפגזות הארטילריות  והאוויריות של האיטלקים, שכללו שימוש בגזים וכימיקלים רעילים. האיטלקים חדרו לעומק המדינה בשתי החזיתות. הקרבות הקשים ביותר התחוללו בצפון, ובחלקם נכח הקיסר היילה סלאסי עצמו בראש כוח צבאי. הצבא האתיופי הוכרע והתפורר לחלוטין במהלך חודש אפריל, ובחמישה למאי 1936 הודיע מוסוליני בנאום ברומא על כניסת חייליו לעיר הבירה אדיס אבבה. בשניים במאי, כשנוכח לדעת שגורל המלחמה על ארצו הוכרע, נמלט הקיסר היילה סלאסי עם משפחתו לנמל בג'יבוטי, משם נלקחו בספינה בריטית למצרים, ומשם דרך נמל חיפה, לירושלים. לאחר ששהה בירושלים שישה שבועות המשיך הקיסר הגולה לועידת חבר הלאומים בג'נבה, שוויץ. בנאום הנרגש שנשא בפני באי הועידה, פנה הקיסר למדינות העולם בבקשה לסייע לעמו בשעת המשבר, ובעיקר ללמוד את הלקח מההתעלמות והסלחנות כלפי התוקפנות האיטלקית:  "אני, היילה סילאסי הראשון, קיסר אתיופיה, נמצא כאן היום כדי לטעון שצדק מגיע לאנשיי, ולהבטיח את העזרה שהובטחה לו לפני שמונה חודשים, כשחמישים אומות הצהירו שהתוקפנות בוצעה ע"י הפרה של הסכמים בין לאומיים...הבקשות של נציגי שפנו אל חבר הלאומים נותרו ללא מענה; לא התייחסו אל נציגי. זוהי הסיבה שאני החלטתי לבוא בעצמי להיות עד כנגד הפשע שמבוצע על עמי ובכדי לתת לאירופה אזהרה לגבי האבדון שמחכה לה, אם היא תחליט להשתחוות לפני המעשה שנעשה." היילה סלאסי מותח ביקורת רבה על אוזלת ידן המכוונת של מדינות חבר הלאומים, שיכלו ולא מנעו את התוקפנות האיטלקית בארצו, את מעבר הכוחות והאספקה בתעלת סואץ, ואת ההתקפות על אנשיו באמצעות גזים וכימיקלים. הוא הזהיר את מדינות אירופה שמה שנעשה היום בארצו, עלול להיות גם גורלן שלהן, כפי שכידוע אכן היה כעבור שנים ספורות. את המשך שנותיו בגלות עשה הקיסר בעיירה באת' באנגליה, עד לחזרתו לארצו בשנת 1941.  

 

הקיסר היילה סלאסי בירושלים

מגזין TIME מהשמונה עשר במאי 1936 מתאר בפירוט את הגעתו של הקיסר לירושלים: "מהנמל בסואץ עשה היילה סלאסי, האריה הכובש משבט יהודה, את דרכו לנמל חיפה. איתו על הספינה Enterprise היו גם אשתו הקיסרית מנן ושתי בנותיה, בנו בן השתים עשרה יורש העצר הנסיך אספה וסן, ובני משפחה נוספים ראס דסטה דמטו וראס קאסה, שלחמו ימים ספורים קודם לכן בקרבות הקשים נגד האיטלקים בצפון אתיופיה. על הספינה הוטען ציוד רב שהביאה איתה המשפחה המלכותית- שש מכוניות, עשרה טונות של ציוד אישי בארגזים, שקים וצרורות, תיבות פלדה המכילות מטבעות, מטילי זהב וכסף, ואחת מחיות המחמד של הקיסר- נחש פיתון ענקי. הפמליה המלכותית ירדה מהספינה בנמל חיפה לצלילי קבלת הפנים שניגנה לכבודם להקה בריטית. בחיפה עלו הפליטים על רכבת לירושלים, שם קיבל את פניהם הנציב העליון סר ארתור גרנפל ווקהוף, "שהיה צריך לפנות לו זמן מהטיפול בהתנגשויות בין הערבים ליהודים שפרצו בעיר לפני כחודש". קהל קטן שהגיע לקבל את פניהם הריע "תחי אתיופיה, יחי הקיסר היילה סלאסי". עשר מוניות קיבלו אישור נסיעה מיוחד למרות העוצר, והסיעו את המשפחה הקיסרית למלון המלך דוד, שם שהו בימים הראשונים בירושלים. הקיסר הראה לכתבי העיתונות את הכוויות שעל ידיו, כתוצאה מההפצצות בכימיקלים רעילים שביצעו האיטלקים על צבא אתיופיה. "אני חולה" אמר הקיסר, "אך לפחות הצלחתי להציל את חיי, שלא כמו אלפים רבים מבני עמי". ספר יהודי סיפר את זקנו האפור של הקיסר. היילה סלאסי ערך ביקור ותפילה בכנסייה האתיופית ובכנסיית הקבר, וברך את הנזירים האתיופים באומץ ותקווה. מנהל בנק בריטי הגיע מאוחר יותר למלון לאמוד את שווי הרכוש שהביא איתו הקיסר, שהוערך בחמישה מיליון דולר". ראוי לציין שבשנת 1930, שנת הכתרתו לקיסר, זכה היילה סלאסי לתואר "איש השנה" של המגזין טיים.

היילה סלאסי (במרכז) יורד ברציף הרכבת בירושלים. לפניו אשתו ומאחוריו בנו. מאי 1936 . תמונה מתוך אתר tomhalltravel. 

העיתון Daily Herald מהתשעה במאי מקדיש כתבה בת שתי עמודים להגעתו של הקיסר ולמפגשו עם הנזירים האתיופיים החיים בדלות על גג כנסיית הקבר. כותרת הכתבה  "הקיסר המובס של חבש מבקש מפלט זמני בקרב הקהילה החבשית של ירושלים". גם עיתונים עברים בני התקופה מתארים את הגעתו של היילה סלאסי לירושלים. ביניהם העיתון דאר היום (באחד מגיליונותיו האחרונים שבועות ספורים לפני שנסגר) מתאר בכותרת הראשית "ארץ ישראל מקבלת באהדה את אורחיה המרוממים מאדיס אביבא. הניגוס מפרסם בירושלים כרוז על העוול שנעשה לאומתו ולארצו, ועל הצדק, שסופו לבוא". בעמוד הראשון מופיעות תמונות הקיסר ובני ובנות משפחתו, כתבות המתארות את הגעתו לנמל חיפה ולירושלים וכן את דבריו לעיתונאים על כישלונו של חבר הלאומים בהתמודדות עם "בעיית אתיופיה".  שהותו של הקיסר בירושלים הונצחה גם במספר סרטוני וידיאו, בהם מתועדת הגעתו, עזיבתו את ירושלים בחודש יוני, וכן מסר לחבר הלאומים שמקריא הקיסר באמהרית בלשכתו בירושלים, וביתו קוראת את הדברים באנגלית רהוטה. בימים הראשונים לשהותו בירושלים שהה הקיסר, כאמור, במלון המלך דוד. משם עבר לרחוב אתיופיה ולאחר מכן עברו הקיסר ומשפחתו להתגורר ברחוב בן מימון 6 בשכונת רחביה, בבניין שנקרא "ווילה לאה". הבית המפואר והמרווח נבנה על ידי עורך דין מצרי  בשם נסיב אבקריוס ביי. אבקריוס שהיה נוצרי אורתודוקסי כיהן תחת הבריטים כמפקח על בתי המשפט בארץ, ובהמשך הפך לעורך דין עצמאי מצליח. הוא נשא אישה יהודיה, לאה טננבוים, ובנה לכבודה את הבית שנקרא וילה לאה. לאחר שירד מנכסיו החליט להשכיר את הבית, ומשפחת הקיסר היילה סלאסי התגוררה בו במשך חמש שנים, עד חזרתה לאתיופיה ב-1941. בחוברת שחולקה באותם ימים לתושבי השכונה ומפורטים בה שמות התושבים, כתובותיהם ועיסוקם, מופיע גם "חיילה סלאסיה, מלך חבש" בכתובת בן מימון 6. לאחר שישה שבועות שעשה בירושלים עזב היילה סלאסי את העיר בדרכו לג'נבה ומשם ללונדון.

 

חזרתו של הקיסר לארצו

מלחמת העולם השנייה היכתה בעוצמה בכל רחבי אירופה מסוף 1939. איטליה שחברה לגרמניה ב-1940 פתחה חזית נוספת במלחמה, באזור צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. הבריטים שישבו במצרים ובשטחי המנדט בפלסתיין היו מאוימים מכיוון לוב האיטלקית והכוחות הגרמנים שהגיעו אליה, לבנון וסוריה הצרפתיות, וכן מצד אפריקה המזרחית האיטלקית, המדינה שהקימה איטליה באתיופיה והקולוניות שסביבה. דווקא בזירה הזו הצליחו הבריטים להשיג ניצחון כבר בחודשים הראשונים של 1941. בריטניה מנעה מעבר של כוחות ואספקה לאיטליה דרך תעלת סואץ ולמעשה שמה את האיטלקים במצור, כאשר כבר בינואר 1941 תקפו הבריטים מכל נקודות האחיזה שהיו להם בקרן אפריקה: קניה, סודאן וסומליה הבריטית. לאחר שלושה חודשי לחימה נכבשה אריתריאה ובתחילת מאי נפלה גם אתיופיה בידי  הבריטים. עם כניסת הכוחות הבריטים לאתיופיה, צורף אליהם גם הקיסר הגולה היילה סלאסי, שישב כל העת באנגליה והמתין לגאולת ארצו. הקיסר נכנס לאתיופיה עם הכוחות הבריטים שתקפו מכיוון סודאן. אליו חבר כוח צבאי בריטי בפיקודו של הקצין אורד וינגייט, ויחד עם לוחמים אתיופים שהצטרפו אליהם, התקדם הכוח שכונה "כוח גדעון" לעבר הבירה אדיס אבבה. עם וינגייט הגיע גם עוזרו הישראלי אברהם עקביא, שתיאר את המסע לבירת אתיופיה בספר "עם וינגייט בחבש". בספר מסביר וינגייט את הקשר בין תרומתו לתנועה הציונית בארץ ישראל, לתרומתו לחזרת "אריה יהודה" לציון השנייה.  ב-5 במאי,יומיים לאחר כיבוש אדיס אבבה בידי הבריטים, וחמש שנים בדיוק לאחר נפילת העיר בידי האיטלקים,נכנס הקיסר הגולה בחזרה לבירתו. בשנים הבאות צריך היה הקיסר לבסס מחדש את שליטתו בכל חלקי המדינה, ולטפח מחדש את הנאמנויות לשלטון הקיסרי באזורים השונים, לאחר חמש שנות כיבוש ודיכוי. אריתריאה שהייתה בעבר קולוניה איטלקית, הפכה עכשיו למדינה תחת ממשל צבאי בריטי, עד לצירופה לאתיופיה בשנת 1952. בשלושת העשורים הבאים שב סלאסי והיה המנהיג של אתיופיה השלמה. הקיסר יצר שלטון ריכוזי המבוסס על מבנה פוליטי מסורתי, אך ערך שינויים מודרניים במערכת הבירוקרטית, והשקיע בבניית צבא מודרני. גם בתחום החינוך המשיך הקיסר  להשקיע במיוחד, כאשר תיק החינוך בממשלתו היה תמיד בידיו. עם זאת בתחומים אחרים נותרה אתיופיה מקובעת ושמרנית, ושינויים מתבקשים ממשיים לא נעשו בתחומי חקלאות, כלכלה ופוליטיקה. אתיופיה המשיכה לנוע על הגבול שבין פתיחות ומודרניזציה לבין סגירות ומסורתיות. יחסי החוץ של אתיופיה היו גם הם שילוב של רצון לקשר הדוק עם המערב (אתיופיה חברה באו"ם מאז הקמתו ב-1945), אך מחויבות לאינטרסים אזוריים ולחצים מצד מדינות אפריקאיות וערביות, שלפעמים התנגשו עם אינטרסים אתיופיים אחרים. כפי שתואר לעיל, בריתו של הקיסר עם ישראל הייתה גם היא נתונה ללחצים תמידיים, וההכרעה הייתה במהלך מלחמת יום הכיפורים, בה ניתקה אתיופיה את יחסיה עם ישראל. שלטונו של הקיסר הופל בספטמבר 1974 על ידי הפיכת קצינים, והוא עצמו נאסר בארמונו ונרצח שנה לאחר מכן, כשהוא בן 83. הוא נקבר בסתר מתחת לבית השימוש שבחצר, ועצמותיו חולצו משם בשנת 1991 והובאו לקבורה זמנית. הקיסר האחרון של אתיופיה הובא לקבורה מלכותית מכובדת ורשמית בכנסיית השילוש הקדוש באדיס אבבה, רק בשנת 2000. 

קבר היילה סלאסי באדיס אבבה. צילום: דוד אפיק

האחיזה האתיופית בירושלים כיום

בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 קנו קיסרי אתיופיה ובני משפחותיהם בניינים ואדמות בירושלים, בעיקר באזור המתפתח של העיר החדשה דאז, האזור שמצפון מערב לעיר העתיקה. המבנים המרכזיים בבעלות אתיופית היום הם הכנסייה האתיופית ברחוב אתיופיה, והקונסוליה האתיופית ברחוב הנביאים. בשנת 1938 הכירה בריטניה באופן רשמי בכיבוש אתיופיה על ידי איטליה, ולא אפשרה גישה של אתיופים למבנה הקונסוליה, שהיה באופן רשמי שייך לאיטליה באותם ימים (המבנה היה נכס בבעלות המשפחה הקיסרית). לאחר הצטרפותה של איטליה לברית עם היטלר שינתה בריטניה את גישתה, ובשנת 1941 עם כיבוש אתיופיה על ידי הבריטים והחזרת השלטון האתיופי, הוחזרה הקונסוליה לידי האתיופים. עם הקמת מדינת ישראל פעלה במבנה הקונסוליה האתיופית עד לסגירתה ב-1973 עם ניתוק היחסים בין המדינות. כיום מבנה הקונסוליה ברחוב הנביאים נמצא בבעלות הפטריארכיה האתיופית בירושלים. החדרים שבבניין מושכרים למגורים, ורבים מהדיירים הם יוצאי אתיופיה.

דיר א(ל)סלטאן, המנזר האתיופי על גג כנסיית הקבר. צילום: דוד אפיק

פרשה שנמשכה שנים רבות ולמעשה עד היום היא גורם למתיחות אפילו ברמה דיפלומטית, נוגעת למתחם דיר א(ל)סולטאן שעל גג כנסיית הקבר. באמצע המאה ה-19, בתקופה הקצרה של השלטון המצרי בארץ (1830-1840), נלקחו מפתחות השער המוביל למנזר מידי האתיופים, וניתנו לחזקתם הבלעדית של שכניהם הנזירים הקופטים. כל קיסרי אתיופיה בשנים הבאות ניסו להחזיר את המפתחות לידי הנזירים, אך ללא הצלחה. ב-1960 הסכים היילה סלאסי לשכנע את חוסין מלך ירדן לתת את המפתחות לנזירים האתיופים, אך המלך חזר בו לאחר איום של שליט מצרים נאצר, שלא יפגע בחזקה הקופטית- מצרית. לאחר כיבוש העיר העתיקה בידי ישראל במלחמת ששת הימים, המשיכו המאמצים של הקיסר ובשנת 1969 הם נשאו פרי. שר החוץ אבא אבן הודיע לקיסר שישראל החליטה להחזיר את המפתחות לידיים אתיופיות, וכעבור שנה הוחלפו המנעולים והמפתחות הועברו לידי האתיופים. הכנסייה הקופטית ערערה על כך בפני בית המשפט שפסק שיש להחזיר את הסטטוס-קוו הקודם, על פי שיקול דעתה של ממשלת ישראל ובעיתוי הנכון מבחינתה. ככל הנראה,העיתוי הנכון טרם הגיע. כחלק מהסכמי השלום עם מצרים הועלה הנושא הזה על ידי המצרים, אך כיום עדיין נותר המצב כפי שהוחלט עליו ב-1970, והמתיחות והעוינות בין הנזירים הקופטים לנזירים האתיופים בכנסיית הקבר מורגשת.

נכסים אחרים שמעמדם הגיע לבירור בבית המשפט הישראלי הם הבתים ברחוב דבורה הנביאה 4-6 בירושלים. ב-21 בספטמבר 2006 פסק שופט בית המשפט המחוזי בירושלים יצחק ענבר בדבר מחלוקת בין הרפובליקה הדמוקרטית של אתיופיה לבין עזבונותיהם של קיסר וקיסרית אתיופיה המנוחים, שנוהלו בידי עו"ד צבי שמיר. אספא וואסן, אחד מבניו של הקיסר היילה סלאסי, רצה למכור את הנכס שקנתה אימו, ומדינת אתיופיה ביקשה למנוע זאת ולנכס לעצמה את המבנים. אתיופיה תבעה בעלות על הנכסים שקנתה אשתו של הקיסר, הקיסרית ווזירו מנן אספאון בשנת 1928, כאשר לטענת התובעת, נכסי הקיסר והקיסרית כולם נתרמו בחייהם לכנסייה או הולאמו על ידי המדינה האתיופית לאחר מותם. החלטת השופט הסבירה שבבעלות הקיסר או הקיסרית יכולים להיות נכסים פרטיים, ויורשיהם הם היורשים החוקיים, כלומר בניהם, ולא בהכרח המדינה. בפרט כאשר באותה שנה בה קנתה ווזירו מנן את הנכס עדיין לא הוכתר ראס תפרי כקיסר אלא היה יורש העצר. נימוק נוסף היה שהנכס אכן נרשם בעת קנייתו על שם הקיסרית באופן פרטי, בעוד שנכסים אחרים נרשמו על שם ממלכת אתיופיה.

הכנסייה האתיופית פעילה כיום באופן שוטף, וחיזוק הקשרים בין אתיופיה לישראל בשנים האחרונות מגביר את הפעילות בכנסייה. לישראל הגיעו צעירים אתיופים נוצרים רבים, בין אם כמהגרי עבודה ובין אם כאלה שניצלו את העלאת בני הקהילות היהודיות מאתיופיה, והצטרפו לגל ההגירה הזה. בכל שבת בבוקר מתקיימות בכנסיית קידנה מהרת (ברח' אתיופיה) חתונות של בני ובנות העדה הנוצרית האתיופית, ובשנים האחרונות עם התגברות ההגירה מאריתריאה מגיעים גם האריתראים לכנסייה, לתפילות ולטקסי נישואים.

טקס נישואים בכנסיית קידנה מהרת, רח' אתיופיה. צילום: דוד אפיק

הקשר העמוק והארוך שהיה לקיסרי ולקיסריות אתיופיה עם ירושלים, קשר שהתחיל רחוק בהיסטוריה האתיופית, נמשך דרך קיסרי העת החדשה והשקעתם הפיזית בעיר, והגיע לשיא מיוחד בתקופת המצוקה של אתיופיה ובריחתו של הקיסר לירושלים. תחושת השייכות האתיופית לירושלים נמשכה לכל אורך שלטונו של היילה סלאסי, ונמשכת גם בימינו, בעידן שלאחר ימי הקיסרות.

 

 

מקורות:

אתיופיה והמזרח התיכון. תרבות מצור ואלפיים שנות. חגי ארליך, בהוצאת משרד הביטחון.

ירושלים וכל נתיבותיה. בעריכת אייל מירון, בהוצאת יד יצחק בן צבי.

Ethiopia at bay: A personal account of the Haillie Sellasie years.  John H.Spencer, Tsehai.

www.ethiostruggle.com page38

www.time.com May 18th, 1936

www.tomhalltravel.worldpress.com June 3rd, 2011         

חוברת הכתובות ברחביה וצילום העיתון "דאר היום" מתוך האתר: www.tapuz.co.il בקומונת איילות ריצה וטריאתלון.

וידיאו הגעת ויציאת הקיסר מירושלים: www.itnsource.com 

ROYAL / PALESTINE: Emperor Haile Selassie departs from Jerusalem for England                       

פסק דין אתיופיה נגד עיזבון ווזירו מנן מתוך מאגר המשפטי הישראלי www.takdin.co.il        

© David Afik 2014

972-503-888-567+
davidafik888@gmail.com 
  • Facebook Clean
  • YouTube Clean