ירושלים והאסלאם: מעיר קדושה לעיר בירה
מאמר זה הינו חלק מעבודה אקדמית שכתבתי במסגרת קורס באוניברסיטת חיפה, בחוג ללימודי ארץ ישראל. החלק השני והשלישי יופיעו בהמשך. המאמר עוסק בהתפתחות מיצובה של ירושלים כעיר קדושה לאסלאם, ומשם בתהליכים שהפכו אותה לעיר עם זיקה לאומית שבדורנו אף נתבעת כעיר בירה על ידי ההנהגה הפלסטינית. המאמר מתחיל בסקירה היסטורית ואחרי כן עובר לניתוח המצב בזמננו (2014) עם קצת ספקולציות לגבי העתיד, שבו כמובן הכול יכול לקרות, ונראה שאכן הכול קורה. רשימת המקורות מצויה בסוף המאמר, ואזכור המקורות בתוך הטקסט (מראי מקום) הושמט מהגרסה הזאת כדי לא להלאות את הקוראים.
רקע כללי- על מה מדברים?
סלע המחלוקת העיקרי בין משלחת ישראל למשלחת הפלסטינית בוועידת קמפ-דייויד השנייה, שהתקיימה ביולי 2000 בארצות הברית בחסות הנשיא ביל קלינטון, היה ירושלים ושאלת הריבונות על השכונות בעיר ובפרט על המקומות הקדושים. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, היה מוכן להציע לפלסטינים הצעה מרחיקת לכת: ריבונות פלסטינית על רוב שכונות מזרח ירושלים, כולל על הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בעיר העתיקה, וכן ל"נאמנות", אפוטרופסות על הר הבית. הכותל והרובע היהודי היו מיועדים להישאר תחת שליטה ישראלית. כמו כן הוצע ששכונות יהודיות במזרח וצפון ירושלים, שנוסדו לאחר 1967, יסופחו לישראל, ואילו כפרים ועיירות פלסטיניות שסופחו לשטח ירושלים יועברו לשליטה פלסטינית.
ספק אם יכול היה ברק לממש את הצעתו, בשל החולשה הפוליטית בה היה מצוי באותו זמן, וההתנגדות של חלק מחברי ממשלתו ושל רבים מחברי הכנסת למהלך שהוביל. אך מן הצד השני של שולחן המשא ומתן, דחו גם הפלסטינים את הצעתו של ברק ועמדו על כך שבמסגרת הסכם שלום היסטורי עם ישראל, תועבר השליטה בכל מזרח ירושלים לידי המדינה הפלסטינית העתידית, שבירתה תהיה ירושלים המזרחית. הועידה הסתיימה בכישלון, כאשר כאמור, בנוסף לנושאים אחרים שהיו שנויים במחלוקת, הייתה שאלת עתידה של ירושלים גורם עיקרי בכישלון השיחות וחוסר יכולת להגיע להסכמה בין הצדדים. יאסר ערפאת חזר לרמאללה אמנם ללא הישג מדיני, אך גם ללא נסיגה מהעמדה הפלסטינית העקבית שהציג כבר בעבר בעת הדיונים על הסכם אוסלו, הקובעת שמזרח ירושלים כולה תהיה בירת פלסטין. הדברים נאמרו על ידו בעוד הזדמנויות גם לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, כמו בנאום המפורסם שנשא במסגד ביוהנסבורג שבדרום אפריקה ב-23 במאי 1994, כחצי שנה לאחר חתימת ההסכמים. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, והשווה בין הסכמי אוסלו להסכם חודייביה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, הסכם שאותו הפר.
מיד לאחר כישלון השיחות, בספטמבר 2000, שוב עמדה ירושלים בלב העימות, כאשר נפתחה בעידוד וביוזמת הנהגת הרשות הפלסטינית אינתיפאדה שנייה, שזכתה לכינוי "אינתיפאדת אל-אקצא". אמנם האינתיפאדה תוכננה בעקבות כשלון השיחות, אך הטריגר שהיווה את אירוע פתיחת האינתיפאדה באופן מעשי וסמלי, היה ביקורו של יו"ר האופוזיציה אריאל שרון בהר הבית ב-27 בספטמבר 2000. שר התקשורת של עראפת עימאד פלוג'י הסביר חצי שנה לאחר מכן לעיתון הלבנוני "אל צאפיר" כי "כל מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו המגונה של שרון במסגד אל-אקצא טועה. האינתיפאדה תוכננה מראש, מאז חזרתו של הנשיא עראפת מקמפ דיוויד". הפלסטינים נזקקו לאירוע סמלי, בעל משמעות חזקה ועמוקה הן מבחינה רגשית והן מבחינה דתית ופוליטית, שייתן תוקף ולגיטימציה לאינתיפאדה. עליית שרון וחברי כנסת נוספים אל המקום המקודש למוסלמים הייתה הזדמנות מושלמת מבחינתם להצתת האש, ובכך גויסה הקדושה הדתית של מסגד אל-אקצא והר הבית, לצורך השגת הישגים פוליטיים, שיבטאו את נכונותם של הפלסטינים למסור את נפשם למען הר הבית וירושלים, ולא להתפשר על עיקרון ירושלים המזרחית כבירת פלסטין בשום משא ומתן עתידי.
חנות תבלינים ברחוב בית הבד. צילום: דוד אפיק
מרכזיותה של ירושלים באתוס הערבי-פלסטיני, הינה רעיון דינמי שהולך ומתפתח במהלך המאה ועשרים, ומגיע לרמות הגבוהות ביותר שלו עד כה, בימינו אלה. במקביל לכך, קדושת ירושלים לאסלאם הינה גם כן תהליך ארוך ומשתנה, ששורשיו אמנם עתיקים בהרבה מהאתוס הלאומי פלסטיני של ירושלים, אך גם תהליך זה הינו דינמי והגיע ללא ספק לשיאו (שוב, עד כה, וככל הנראה התהליך ימשיך ויצמח) בשנים האחרונות, כאשר קדושת ירושלים והר הבית הפכו לעניין מוסלמי כלל עולמי בסדרי גודל שלא היו כמותם בעבר.
כיצד ומתי הפכה ירושלים מעיר קדושה בהיבט הדתי המוסלמי של הרעיון, לעיר בעלת חשיבות פוליטית ראשונה במעלה, עבור הפלסטינים במאבקם להשגת עצמאות ולהקמת מדינה, שבירתה המיועדת היא אך ורק ירושלים? אין זו הפעם הראשונה שבה העיר וקדושתה מגויסים לטובת מאבקים פוליטיים, כפי שקורה גם במקומות אחרים בארץ ובעולם. אך מעניין לראות שכאן התהליך אינו בהכרח מובל על ידי הפלסטינים לאורך כל הדרך, ולעיתים נראה שדווקא גורמים דתיים מוסלמים בעולם, יחד עם תנועות אסלאמיות בישראל ובשטחים, הם אלו שנותנים את הטון התקיף והמוביל יותר במאבק על קדושתה וחשיבותה של ירושלים. בכך הם מעמידים את ההנהגה הפלסטינית במצב שבו השיח הציבורי לוקח את הפוליטיקה למקום שממנו אין היא יכולה לסגת, אך הוא גם מקשה עליה להתקדם, כפי שקרה למשל בשיחות השלום.
חלק מהמקורות בהם השתמשתי אינם מקורות היסטוריוגרפים מובהקים, אלא נכתבו על ידי חוקרים מתחומים שונים ומגישות פוליטיות שונות, ולכן גם הדעה שלהם נותנת פרשנות כלשהי על ההיסטוריה. יחד עם זאת, השתדלתי לברור את התוכן ההיסטורי מתוך דברי הפרשנות, ולהציג רצף היסטורי אמין ורק אחריו לקיים דיון פוליטי יותר על התקופה של ירושלים בת זמננו.
מקור קדושת ירושלים באסלאם
כיצד נתפסת קדושתה של ירושלים באסלאם האורתודוקסי, בזרם המרכזי והמשמעותי ובשיח הקלאסי המקובל על ידי אנשי דת וחוקרים אקדמאים, כפי שהתעצבה במהלך ההיסטוריה ובמהלך התפתחות האסלאם?
ירושלים התקדשה באסלאם בראש ובראשונה מתוקף היותה כיוון התפילה המקובל על מאמיני הנביא מחמד, לפני שהנביא אימץ את הכעבה במכה ככיוון התפילה. לפיכך מכונה ירושלים "אולא אל-קבלתין", הראשון מבין שני כיווני התפילה. אם כי כיום ישנן דעות שטוענות ששימשה ככיוון התפילה במשך שלוש שנים או אף יותר, הדעה המקובלת היא שהעיר שימשה כ"קבלה" לנביא ומאמיניו במשך כשנה וחצי. יש הטוענים שמטרת קביעת ירושלים ככיוון התפילה הייתה לסייע בשכנוע יהודי חג'אז לנטוש את אמונתם ולהצטרף לבשורה החדשה של הנביא, שכידוע פנה בתחילת דרכו גם ליהודים שישבו בחצי באי ערב. עניין נוסף היה הימנעות מתפילה לעבר הכעבה שבאותה עת עדיין שימשה כמקום עבודת אלילים, אליה התנגד הנביא. מעל לכל אלו, יש לזכור שהאסלאם הינה דת שצמחה וקיבלה את השראתה ומירב מקורותיה מהיהדות והנצרות, והיא אף רואה עצמה כממשיכה של שתי הדתות הללו ושל דברי נביאיהן. לכן יהיה זה טבעי, לפחות בשלב ההתבססות וההתעצבות של הדת במרחב, להמשיך בהתייחסות הדתית שכבר קיימת, למקום שהוא הקדוש ביותר לדתות הקדומות עליהן נשען האסלאם, לירושלים.
מכיוון שיהודי האזור לא נענו לקריאתו ולבשורתו, פנה מחמד שוב אל יושבי המקום עובדי האלילים, ולאחר כבוש העיר מכה "הכשיר" את הכעבה כמקום קדוש מוסלמי, והפנה גם את כיוון התפילה באופן פיזי וגם את מרכז הקדושה של הדת החדשה, אל מכה והאבן השחורה שבמרכזה.
אך מעבר לסוגיית כיוון התפילה, קדושת ירושלים נובעת בעיקר מאירוע חשוב אחר, שבין אם היה חזון וחלום לילה, ובין אם היה על פי מאמיני האסלאם אירוע ממשי, הרי שהוא נחשב לביטוי המשמעותי ביותר לקשר המקודש שבין ירושלים למחמד ולמכה, ובשל כך לקדושתה של ירושלים בפני עצמה. הקוראן אמנם לא מזכיר את ירושלים אף לא פעם אחת, אך המסורות האסלאמיות המוקדמות, אשר מפרשות את הנאמר בקוראן בפרק 17 פסוק 1, הן הבסיס לקשר הפיזי והרוחני- דתי שבין ירושלים למכה ובין ירושלים לאסלאם. בפסוק נכתב: "ישתבח אלוהים אשר הסיע את עבדו לילה מן המסגד הקדוש אל המסגד האחרון, אשר ברכנו את מעגלו למען נראהו מאותותינו" (ע"פ תרגום ריבלין). במסורות של פרשנות הקוראן, החדית', קיים דיון האם האירוע אכן קרה במציאות או נחזה בחלום נבואי על ידי הנביא. מכל מקום, ברור לפרשנים שהמקום המכונה המסגד הקדוש הוא ללא ספק המסגד במכה. לגבי מיקומו של המסגד האחרון או המסגד הקיצון ("אל-מסג'ד אל-אקצא") ישנה מחלוקת, האם מיקומו בשמים או במקום ממשי על פני האדמה. הדעה שהתקבלה והפכה לדעה המסורתית בזרם המוביל של פרשנות האסלאם, היא זו המציינת את המסגד הקיצון, אל-אקצא, כמקום הידוע כיום כמסגד אל-אקצא על הר הבית שבירושלים. המסורת מתארת באריכות את סיפור מסע הלילה הקסום ("אל-אסראא'") של מחמד, רכוב על גבי בהמה פלאית שנקראה אל-בראק, אל העיר ירושלים והר הבית והמסגד שעליו. ממסגד אל-אקצא עלה מחמד השמימה אל האלוהים, ושם נפגש גם עם יתר הנביאים שקדמו לו. עלייה זו אל השמים ("אל-מעראג'") נחשבת גם כן לאירוע מכונן בתהליך התקדשותה של ירושלים, שהפכה את ירושלים למעין "תחנת מעבר" הכרחית בדרך אל האלוהים.
מבט לילי מהר הזיתים לעיר העתיקה והחדשה. צילום: דוד אפיק
ירושלים ככיוון התפילה הראשון ומסורת מסע הלילה והעלייה לשמיים, הינם המיתוסים הבסיסיים מהם צמחה קדושתה של ירושלים, יחד עם ראשוניות ירושלים כעיר קדושה לדתות המונותיאיסטיות. כבר בשלב מוקדם קבע חדית' מפי הנביא,"שד אל-רחאל", כי "לא ייקשרו אוכפי הגמלים (לשם עלייה לרגל) אלא אל שלשה מסגדים: אל מסג'ד אל-חראם (במכה), מסגדי זה (מסגד הנביא במכה) ואל-מסג'ד אל-אקצא". מסורת זו מעמידה את ירושלים בשלישייה הראשונה והאקסקלוסיבית של המקומות הקדושים לאסלאם והמקומות הראויים לצליינות של מאמינים. מסורת זו גם מדרגת את שלושת המקומות הקדושים על פי סדר חשיבותם וקדושתם, וכך מתייצבת ירושלים באופן מסורתי כמקום השלישי בקדושתו לאסלאם. עם זאת, הביקור בירושלים נחשב כביקור במקום קדוש, זיארה, ולא כעלייה לרגל, חאג', שהיא העלייה לרגל למכה הנחשבת לאחת מחמשת עמודי האסלאם.
ציוני דרך בהתפתחות קדושתה וחשיבותה של ירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה
האירוע הבא בחיזוק מעמדה של ירושלים באסלאם הוא ללא ספק אירוע היסטורי ממשי- כיבושה של ירושלים על ידי הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב בסוף מסע הקרבות שלו לכיבוש סוריה מידי הביזנטים בשנים 635-638 לספירת הנוצרים. המיתוס והנרטיב המוסלמי מייחס חשיבות רבה להגעתו של עומר אבן אל-ח'טאב לעיר, וחוזה הכניעה עליו החתים את הפטריארך הנוצרי-אורתודוקסי של ירושלים, סופרוניוס. הח'ליף ביקר בכנסיות השונות ובכנסיית הקבר הקדוש, וכן בהר הבית, עליו בנה עומר מסגד עץ בחלקו הדרומי, מה שיהפוך לימים למסגד אל-אקצא. עומר דאג לניקוי רחבת הר הבית מהפסולת והעפר שהצטברו עליה במהלך שנים של הזנחה, וקבע את התנאים ליחסים הבין-דתיים של המוסלמים עם הנוצרים והיהודים בירושלים, כאשר העליונות המוסלמית נשמרת בהר הבית, ובשאר האתרים בעיר ישנה סובלנות יחסית, עם מגבלות שהשתנו במהלך ההיסטוריה בנסיבות ובתקופות שונות (של שלטון מוסלמי בעיר).
בסוף המאה השביעית החל להיבנות על ידי הח'ליף האומיי עבד אל-מלכ המבנה המתומן מעל הסלע המקודש המכונה "אבן השתייה". מבנה מפואר זה, כיפת הסלע, הפך ברבות הימים לאחד מסמליה הארכיטקטוניים של ירושלים, ולאייקון המוכר ביותר ברחבי העולם כמרכזה של העיר ירושלים והר הבית.
כיפת הסלע. צילום: דוד אפיק
המניעים שעמדו מאחורי בנייתה של כיפת הסלע היו פוליטיים מעיקרם, וכוונו הן כלפי העולם המוסלמי והן כלפי העולם הנוצרי. שלטון בית אומייה נאבק במשך רוב שנות שלטונו בסיעה שראתה עצמה ממשיכי דרכו של הנביא, בני משפחתו שטענו ללגיטימציה שלהם להנהגת העולם המוסלמי-ערבי. המאבקים האלו, יחד עם הרחבת הממלכה לכיוון צפון ומערב, הביאו את השליט האומיי מועאויה, להקמת מרכז פוליטי חדש, עשיר יותר ומחובר יותר לשטחים החדשים, בדמשק. כדי לחזק את נוכחותם באזור גם בהיבט הדתי, הקדישו שליטי בית אומייה מאמצים לחיזוק מעמדה של ירושלים, שהייתה לה כבר אז חשיבות דתית מוסלמית. בכך יצרו אלטרנטיבה לעלייה לרגל למכה ומדינה, מרכז שלטונם של סיעת עלי, יריביהם. אין לראות בכך משום הפחתה בקדושתן של הערים בחצי האי ערב, או העדפתה של ירושלים על פניהן. אך מכורח הנסיבות הפוליטיות, ובשל הקושי של מאמינים להרחיק עד לשם, החלה ירושלים לשמש אף היא כמקום עלייה לרגל ופולחן, מה שחיזק את מעמדה והביא לפיתוחה וקידם מפעלי בנייה נוספים של בית אומייה בארץ.
כיוון נוסף ומרכזי אליו הפנו השליטים המוסלמים את מאמציהם לחיזוק מעמדה המוסלמי של ירושלים, הוא ללא ספק העולם הנוצרי. המבנה הייחודי והמפואר של כיפת הסלע נועד בעיקר להתחרות בכנסיותיה המפוארות של ירושלים. בכתובות המעטרות את הבניין משולבים פסוקים המדגישים את עליונות האסלאם על הדתות המונותיאיסטיות שקדמו לו, וכן כתובות המכוונות ללא ספק כלפי הנצרות: "השבח לאל, שלא הוליד בן ואין לו בת זוג" "היותו של ישו בן האלוהים, והשילוש הקדוש כוזבים", וכן קריאה לעמי הספר להתאסלם.
בנו של עבד אל-מלכ, אל-ואליד, המשיך במפעלי הבנייה, והיה זה שהקים את מסגד אל-אקצא, ומסגדים חשובים נוספים ברחבי האימפריה. אך יחד עם זאת, לא עשו השליטים המוסלמים מעולם את ירושלים לעיר בירתם. הבירה המקומית החדשה שנבנתה על ידיהם בשפלה הייתה העיר רמלה, בעוד שבירת האימפריה הייתה כאמור דמשק.
עלייתה של ירושלים נבלמה עם נפילת האומיים ועליית שושלת עבאס, אשר בנתה את בירתה בבגדד. ירושלים חדלה לשמש כמרכז דתי, וכן הייתה חסרת חשיבות כלכלית ומנהלית. האוכלוסייה המוסלמית הייתה מיעוט בקרב הרוב הנוצרי בעיר ובקרב הישוב היהודי. מצבם הכלכלי של המוסלמים היה גרוע, ובעקבות רעב שפקד את העיר, היא התרוקנה מרוב אוכלוסייתה המוסלמית. השליטים העבאסים מיעטו לבקר בעיר וכמעט שלא השקיעו בה, וההזנחה וההתדרדרות המשיכו גם בימי השושלת הפאטימית שבירתה הייתה בקהיר.
העיר נלקחה מידיהם על ידי הסלג'וקים וחזרה לידי הפאטימים לזמן קצר, אך מכאן כבר הייתה הדרך קצרה לאיבוד ירושלים לטובת צבאות הצלבנים שכבשו אותה בשנת 1099. ייתכן שהיה צורך באירוע טראומתי שכזה עבור המוסלמים, בכדי להעלות מחדש את קרנה של ירושלים בעיני העולם הערבי מוסלמי.
התקופה הצלבנית הראשונה ותקופת השלטון האיובי
נראה שבשלב זה של ההיסטוריה, מעמדה של ירושלים מבחינה דתית ומדינית לא היה תלוי רק בהתפתחויות הפנימיות, אלא ביחסם של אויבי האסלאם- הנוצרים- לירושלים.
ככל שירושלים הפכה למוקד הסכסוך בין העולם המוסלמי לעולם הנוצרי, גברה התעניינות העולם המוסלמי בעיר, והתרבו המסורות המעלות על נס את קדושתה. כפי שפירטתי בפרק הקודם, כיבוש ירושלים על ידי השליטים המוסלמים הראשונים לא נולד מסיבות דתיות, אלא הסתייע בדת ובתפיסתה את העיר כקדושה כדי להוסיף משמעות וחשיבות לכיבוש ולכובש. בנוסף ניתן לראות שקדושתה של ירושלים וחשיבותה מתחזקת דווקא כתגובה לנוכחות זרה בעיר ובמקומות הקדושים. מסע הצלב הראשון מאירופה הגיע לירושלים בקיץ 1099, ובסיומו נכבשה ירושלים לאחר מצור ארוך ובסופם של שורת קרבות עקובים מדם. הצלבנים קבעו את ירושלים כבירת ממלכתם, והשקיעו מאמצים רבים בפיתוח העיר, הגדלת האוכלוסייה, בניית כנסיות, מנזרים וארמונות, כדי להבטיח את מעמדה של העיר כבירת "ממלכת ירושלים הצלבנית".
בתקופה זו, ואף מעט קודם לאובדן ירושלים מידי המוסלמים, מתחילה להיות נפוצה בעולם המוסלמי ספרות המכונה "פדאאיל בית אל-מקדס" ו"פדאאיל אל-קודס", כלומר ספר שבחי ירושלים. אלו כתבים שמאגדים חדית'ים ומסורות של אגדות, ציטוטים ותיאורים, שמטרתם לפאר ולרומם את ירושלים כמקום קדוש ומבורך, בעל סגולות מיוחדות וחשיבות דתית גבוהה.
שליטי הממלכה האיובית שהחלה זורחת באזור סוריה מאמצע המאה ה-12, ראו בשחרור ירושלים מהצלב והשבתה לידיים מוסלמיות יעד חשוב בשאיפותיהם הטריטוריאליות והפוליטיות. אך המניע האסטרטגי הישיר לכיבוש של הארץ היה דווקא הפלישות והפשיטות החוזרות ונשנות של צבאות השליט הצלבני של עבר הירדן המזרחי, רנו דה שאטיון, לאזורים מוסלמים ועל שיירות של מוסלמים באזור חג'אז, ים סוף, ודרום ירדן. בכך הפרו הצלבנים את הסטאטוס קוו שהיה ביניהם לבין האיובים, וזימנו בכך עילה מספקת לסולטאן האיובי סלאח אל-דין לאסוף את צבאותיו למלחמת ג'יהאד לשחרור ירושלים מהנוצרים, ובתוך כך לכבוש את כל המרחב שבין סוריה למצרים וליצור ממלכה מוסלמית השולטת ברצף (למעט כיסים נוצריים בודדים) מצפון אפריקה עד לפרת ולצפון סוריה.
לאחר שנכנעה ירושלים פנה סלאח א-דין לשיקומה של העיר ולהפיכתה מחדש לעיר מוסלמית. הוא שהה בעיר חודש ימים במהלכם פיקח מקרוב על השינויים שעוברת העיר, ודאג למנות בעצמו את מחזיקי המשרות הבכירות בעיר- המושל, האימאמים, והקאדי. יחד עם זאת, היחס המיוחד שזכתה לו ירושלים, לא הביא אותה לידי מעמד של עיר בירה, וזו נותרה בדמשק. שש שנים לאחר כיבוש ירושלים, מת סלאח אל-דין, וירושלים החלה מאבדת מהעניין הכלל אסלאמי שעוררה בעשור הקודם. בעשורים הבאים עברה ירושלים ידיים פעמים רבות, בין שליטי האיובים בדמשק, דמשק וכרך, וכן נמסרה פעמיים לידי הצלבנים, ב-1229 וב-1240.
השלטון הממלוכי בירושלים
גם בתקופה הבאה בסדר דברי ימי ירושלים, התקופה הממלוכית, לא זכתה ירושלים להפוך לעיר בירה. התקופה הממלוכית מצטיינת בפיתוח אינטנסיבי של מבני דת, מסגדים, מדרסות, אכסניות, סבילים, ושיפוץ מקיף של הר הבית ואתריו. בתקופה זו מעמדה של ירושלים כעיר מקודשת לאסלאם לא היה נתון במחלוקת כמו בימי האומיים, והממלוכים עשו כל שלאל ידם לתת לכך ביטוי באמצעות הקמת מבני דת וטיפוח אופייה של ירושלים כמרכז מוסלמי אורתודוכסי.
אופייה הדתי של העיר והקמת מרכזי לימוד ופולחן רבים עמדו לא אחת בניגוד להזנחת העיר ותושביה, ומפעלי הבנייה הנוגעים לחיי היום יום ולהתפתחות העיר ומסחרה היו מעטים. ירושלים לא ריכזה סביבה פעילות כלכלית ענפה ולא נתייחדה באוצרות טבעיים וגם העורף החקלאי שלה היה דל. הממלוכים לא ראו בירושלים עיר ראשונה במעלה מבחינתם.
הבלטת קדושתה ומעלתה הדתית לאסלאם, העומדת בניגוד להפקרתה והזנחתה מן האספקטים החילוניים (ביצורים והגנה, ניהול כספי וציבורי, עידוד כלכלה ויצרנות), אופיינית לשליטי ירושלים בתקופת ימי הביניים המאוחרים. יתרה מזאת, עיון בתולדותיהם של האמירים אשר בנו בירושלים, מגלה שתקופת מגוריהם בעיר, לעיתים כמה שנים בלבד, הייתה מוגדרת כסוג של גירוש או גלות. ירושלים הפכה למקום הגלות החשוב ביותר בסולטאנות. בידודה המדיני והצבאי לצד קרבתה היחסית למצרים, מעמדה האסטרטגי הנחות ומאידך חשיבותה הדתית, גרמו לכך שממלוכים לא מעטים בחרו בירושלים כמקום גלות.
ראויה לציון כיוצאת מן הכלל, תקופת שלטונו של הסולטאן אל-נאצר מחמד אבן קלאון, במאה ה-14. תחת שלטונו זכתה ירושלים לתנופת פיתוח ובנייה, במיוחד בימי המושל תנכיז, שהשקיע בנוסף לבנייה הדתית, גם בפיתוח שווקים, מרחצאות, אמות מים, בריכות ומצודות הגנה. אך חשוב לציין כי לא רק ירושלים הייתה בתנופה באותה תקופה, ערים נוספות בממלכה ובמחוז דמשק בפרט נהנו מהשקעות בבנייה בעידוד השלטון. ירושלים הייתה עיר אחת מתוך מספר ערים בנפת עזה, שהייתה בירת הנפה.
בשנת 1376 שודרג מעמדה של ירושלים. מ"ולאיה", עיר הכפופה מנהלתית לנפה ולעיר בירתה, ל"ניאבה", כלומר בעלת מעמד של נפה הכפופה ישירות לשלטון המחוז. אך גם כעת, מעמדה לא השתווה לזה של הניאבות הגדולות, כדמשק, חלב, צפת או עזה, אלא היא נותרה בדרגה נמוכה יותר, בדומה לחומס או בעלבק.
כך ניתן לסכם את מעמדה של העיר בתקופה האיובית והממלוכית כעיר דתית שקדושתה ומעלתה הדתית בעיני מאמיני האסלאם ובעיני השליטים המוסלמים אינה מוטלת בספק. אך בכל ההיבטים של חולין וחיי היום יום, בטחון, חקלאות, כלכלה ותשתיות, הייתה ירושלים לעיר שדה, ומרכז לפריפריה מוגבלת, שאינה מספקת את צרכיה בתחומים מכריעים.
החלק השני יעסוק בתקופה העות'מנית ושנות המנדט הבריטי, שנים מכריעות בעיצוב הזהות וההנהגה של התנועה הלאומית הפלסטינית, במקביל להתחזקות הלאומיות היהודית בישראל וצמיחת התנועה הציונית.
מקורות:
בוטרוס אבו-מנה, "מקומה של ירושלים בהתעוררות התרבותית הערבית של פלסטין", מתוך: ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת יד בן צבי.
.גדעון ביגר, "ירושלים בירת השלטון הבריטי בארץ ישראל" מתוך: ירושלים בתקופת המנדט, יד בן צבי
.דורי גולד, המערכה על ירושלים, משכל
.מוטי גולני, ציון בציונות- המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1949. הוצאת משרד הביטחון
.אליעזר גלאובך-גל, ירושלים השלמה-שסועה. הוצאת ירון גולן
יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, בתוך: תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מנית. יד בן צבי
אמנון כהן, "מפעלו של סולימאן המפואר בירושלים". ירושלים, יד בן צבי
הלל כהן, כיכר השוק ריקה. מכון ירושלים לחקר ישראל
נמרוד לוז, "אלחרם אלשריף בשיח הציבורי הערבי הפלסטיני בישראל: זהות, זיכרון קולקטיבי ודרכי הבניה". מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות
יוסף נבו, עבדאללה וערביי ארץ ישראל. מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב
עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערביים. ספריית אופקים עם עובד
אברהם סלע, "מנהיגות ומוסדות פוליטיים ערבים פלסטיניים", בתוך: ירושלים בתקופת המנדט. יד בן צבי
מוסטפה עבאסי, "תמורות באוכלוסיה המוסלמית בירושלים 1840-1914", בתוך: ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יד בן צבי
משה עמירב, המאבק הפלסטיני על ירושלים. מכון ירושלים לחקר ישראל
יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינאית, 1918-1929. האוניברסיטה העברית
יהושע פרנקל, "ירושלים בתמונת העולם המוסלמית", בתוך: ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יד בן צבי
אורי קופפרשמידט, "הערות באשר לירושלים והמורשת האסלאמית של תקופת המנדט", בתוך ירושלים בתקופת המנדט, יד בן צבי
דוד קושניר, "ירושלים תחת שלטון הקיסרות העות'מאנית", בתוך: ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יד בן צבי
יצחק רייטר, מירושלים למכה ובחזרה. מכון ירושלים לחקר ישראל
אלי שילר, תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מנית. הוצאת אריאל
משה שמש, "משבר המנהיגות הפלסטינית", עיונים בתקומת ישראל
יגאל שפי, "ירושלים במלחמת העולם הראשונה", בתוך: ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, יד בן צבי
נדב שרגאי, עלילת אל-אקצא בסכנה. ספריית מעריב
Hugh Humphries, In the Beginning: Jerusalem-Israeli or Palestinian owned? Scotish friends of Palestine.
Anne Laterdresse, Jerusalem, Palestinian Dynamics, Resistence and Urban Change 1967-1994. Palestinian Academic Society for the Study of International Affairs.
Sami F. Mussalam, The Struggle for Jerusalem. Palestinian Academic Society for the Study of International Affairs.
Abdul Hadi Palazzi, The Jewish Muslim Dialogue and the Question of Jerusalem. World Jewish Congress.
R.J. Zwi Werblowski, The meaning of Jerusalem for Jews Christians and Muslims. Israeli Universities Study Group for Middle Eastern Affairs.
عطا زبيدة. عروبة القدس من واقع وثائق الاوقاف المقدسية. الاهرام, عين للدراسات والبحوث الانسانية والاجتماعية
:אינטרנט
."ניר חסון, 29.12.2012 "תעודה כחולה, מצרך מבוקש במזרח ירושלים", עיתון "הארץ
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1895168
MEMRI 28.10.2012
MEMRI 1.8.2010
MEMRI 31.10.2013
אתר מבט לתקשורת הפלסטינית 10.12.2013